אחד מהשלבים שסמלו את ההתפתחות של בן־גוריון,  זה שהוא היה מזכיר ההסתדרות והוא עדיין לא היה בוגר לגמרי הוא היה מילטנטי ולוחם ומוכן להיפגש עם הרוויזיוניסטים בכוח ברחובות תל אביב.

 

הוא לא נרתע משום דבר. אבל מ-1933 כשהוא נכנס להנהלה הציונית פתאום גילה את הדיפלומטיה פתאום גילה את הדברים החשובים, גילה שאפשר לנהל משא ומתן עם ערביי ארץ ישראל, ובמשך שנתיים הוא ניסה לנהל משא ומתן וזה גם כן היה מחוסר הניסיון שלו, משום שארתור רופין שהיה אחד מהאנשים הכי חשובים בישוב והיה המייסד של "ברית שלום", כתב ביומנים שלו ב-1928 מה שאנחנו צריכים מהערבים הם לא יתנו לנו, ומה שהם יתנו לנו אנחנו לא צריכים. והכוונה היתה לזה שערביי ארץ ישראל  אחרי כל המשא ומתן הזה של שנתיים היו מוכנים לזה שהיהודים יהיו מיעוט קטן במדינה הערבית.

 

בן גוריון לא היה מוכן לוותר על חזון המדינה היהודית, בזה נגמר המשא ומתן.

אבל הוא לומד את החשיבות של אחדות לאומית 1934 הניסיון שלו להגיע להסכם עם ז'בוטינסקי שהדהים את כולם, כי זה סיבוב של 180 מעלות לגבי המדיניות של בן גוריון קודם ולא היתה שום הכנה מוקדמת של דעת הקהל. והוא נכשל בגלל שבסופו של דבר חברי ההסתדרות לא היו מוכנים לזה וכשהיה משאל כללי בהסתדרות על השאלה הזו פעם יחידה בתולדות ההסתדרות שהיה משאל עם בתוכה , בן גוריון וברל כצנלסון  וותיקי העלייה השנייה פרט לטבנקין, נכשלו במאבק נגד האיגודים המקצועיים, שהם היו אלה שבאו במאבק היומיומי נגד הרויזיוניסטים ולא היו מוכנים לוותר. אבל בן גוריון בעניין הזה ביטא את החשיבות שהוא יחס אז אחרי 1933 אני מזכירה עליית היטלר לשלטון, הוא ביטא את החשיבות של אחדות לאומית ולכן בקונגרס הציוני ב-1935 הוא מגיע להסכם ההיסטורי עם המזרח שהופך להיות אבן היסוד של כל הקואליציות עד 1977, כלומר הוא פתאום התבגר, הוא פתאום הבין שעדיף לא ללכת עם הראש בקיר, לעשות פשרות, ליצור קואליציה ולהתקדם צעד אחר צעד.

 

ב-1937 נקודת מפנה נוספת, הבריטים מעלים את תוכנית החלוקה ובן גוריון מרגיש כי זו ההזדמנות הגדולה לעם ישראל ובכך הוא נמצא במחנה אחד עם ד"ר חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית, והם לוחמים שניהם ובשוליים ברל עוזר להם גיבוש פשרה שמאפשרת להעביר את הדבר הזה שנותנים רשות להנהלה לנהל משא ומתן, לא יותר.

לגבי בן גוריון זה היה הרגע שהוא הבין שחלוקה זה הפתרון לבעיית שני העמים בארץ אחת. אמנם,  בויכוח שהיה במרכז מפא"י אמרו שם גם את כל הנימוקים בעד ונגד חלוקה שאנחנו שומעים עד היום, שום דבר לא התחדש. גולדה שאלה: "בן גוריון ומה יהיה כשיהיו בארץ שלושה מיליון יהודים איפה תושיב את כולם". בן גוריון ענה: "כשיהיו בארץ שלושה מיליון יהודים שהם ידאגו הם לעצמם".

אנחנו מדברים על ישוב שהוא בערך 400,000 איש, באירופה חַשְׁרַת סופה מתגבשת מלחמת העולם ומתקרבת, אנחנו צריכים פתרון לעכשיו לא פתרון כשיבואו שלושה מיליון. עכשיו אנחנו מגיעים לעשות מה שאני קוראת בספר "העשור המופלא של בן גוריון".

 

ב-1941-1942 הוא מגיע לארצות הברית לגמרי לא ידוע, פקיד ההגירה לא מבין מדוע היהודי הזה מפלשתינה הגיע ומכניס אותו לקרטינה, הוא יושב כמה ימים בקרטינה, אבל לא עוברים אלא כמה חודשים ספורים הוא מגיע לתובנות שאף אחד לא הגיע לפניו. הוא מגדיר את מטרת המלחמה של העם היהודי היא מדינה יהודית בארץ ישראל כדי להשיג אותה אנחנו חייבים להשיג את התמיכה של נשיא ארצות הברית, הצרה של נשיא ארצות הברית ומחלקת המדינה מושפעים מהבריטים ומחלקת המדינה מתנגדת לכל דבר, רוזוולט שהיה יותר אוהד חשב שאין מקום לכל כך הרבה יהודים בארץ ישראל. השאלה היא איך משכנעים אותו. ובן גוריון מציע להקים מיהדות ארצות הברית קבוצת לחץ אתנית, לא היה את זה לפני זה בשום קבוצה אתנית והוא כותב במפורש שאנשי האיגודים המקצועיים, הכנסיות, האקדמיה יהיו איתנו, גם הנשיא יהיה איתנו.

הדרך לבית הלבן עוברת דרך העם האמריקאי. אנחנו חושבים היום יאללה היהודי הזה מפלונסק שבקושי למד שנה בקושטא באוניברסיטה, איך הוא הגיע לתובנה הזאת שהרבה פוליטיקאים לא הגיעו לפניו. זה לוקח זמן זה לוקח זמן להגשים את זה כי בעצם יהדות אמריקה מתחילה לזוז כשמגיעות הידיעות על השואה, לא לפני כן, אבל אז היא היתה חיונית במאבק להקמת המדינה.

 

הדבר הנוסף המופלא לאותם ימים, זאת התובנה של בן-גוריון, שאחרי המלחמה אמריקה תהיה המעצמה הגדולה ולא אנגליה. ממכתב שלו לבתו רננה, הוא כותב לה בסוף 41 או תחילת 42, "אחרי המלחמה יהיו רק שתי מעצמות גדולות ארצות הברית וברית המועצות" עכשיו ויצמן שהיה פרו-בריטי מובהק לא הסכים לכך והוא כותב באחד המכתבים שלו "נו באמת הוא חושב שאחרי המלחמה לא תהיה אימפריה בריטית, שהוא לא יבלבל את המוח". מנהיגים תזהרו במה שאתם כותבים, זה נשאר אחר כך.

בן-גוריון לא הסכים עם ויצמן על שלושה דברים, אחד זה האורינטציה, השני זה האירגון של ההסתדרות הציונית, הוא דרש מויצמן שישתף אותו בפגישות  של ויצמן שכל הדלתות היו פתוחות בפניו באמריקה שלא כבן גוריון היה לגמרי אנונימי. ויצמן לא היה מוכן לעשות את זה כשאני קוראת שויצמן נבאח, בן גוריון עשה מאבק נגדו, זה לא היה בסדר, אני לא מרחמת על ויצמן. ויצמן כמו בן גוריון היה אישיות מדהימה. אבל בשנות ה-40 בן גוריון קרא לאן נושבת הרוח וויצמן לא קרא וזה היה ההבדל. הדבר השלישי שעליו הם התפלגו שבן גוריון לאחר המלחמה היה מוכן להקים את תנועת המרי ולהפעיל כוח נגד הבריטים וויצמן לא היה מוכן לעשות כלום.