המשורר דורי מנור סיפר בהשקת האנתולוגיה שהתקיימה  בבית ביאליק בת"א שבצעירותו אהב לקרוא ספרי שירה והכיר את שירתו של ביאליק, דליה רביקוביץ, דוד אבידן, לאה גולדברג ואחרים.

 

והרי חלק מדבריו כלשונם:  "אהבתי מאד את שירתם ושאבתי מהם את היופי ואת ההשראה. אבל כולם היו סטרייטים. כדי לחוש הזדהות עם האוהב או הנאהבת בשירים הללו הייתי צריך להחליף בין המילים. הייתי צריך לעשות אקרובטיקה תודעתית ואני משער שהומואים ולסביות יודעים על מה אני מדבר. חוויה מוזרה שאני מניח שנחסכה מחברי הסטרייטים מפני שהתשוקה שלהם והמיניות שלהם והאהבה שלהם היו מובנות מאליהם הם היו השקופות, הם היו הבלתי מסתתרות ולרשותם אם הם רק הסתכלו מסביב אין סוף מושאי הזדהות הם לא נדרשו לשום אקרובטיקה לא בשירה, לא בפרוזה, לא בקולנוע או בחיים עצמם.

 

עם הזמן התחלתי לקרוא והתחלתי לחפש וללמוד ולהסתכל קצת מסביב  וקצת נפתחתי גם לתרבויות אחרות, נדהמתי לגלות שבתרבויות רבות זה לגמרי לא המצב שכמה מגדולי המשוררים או מגדולי המשוררות בכל הדורות היו כאלה שמות ידועים סדפו, המשוררת הלירית הראשונה שידועה לנו בכלל בשמה שקספיר, אוסקר ווילד, אלן גינסברג .

 

בשנות ה-90 לא היה קל למצוא תרגומים של השירים של אותם משוררים. החשיפה לדעתם של כמה מהיוצרים המהוללים ביותר שכתבו שירי אהבה חד-מיניים גרמו לי לחוש מחוזק, אני רוצה להתעכב על תחושת החוזק הזו, כי זה דבר עקרוני. סטרייטים לא מכירים אותה, אין דבר משמעותי יותר להומו צעיר, לסבית צעירה או טרנסג'נדרית צעירה מהידיעה שהוא לא היחיד, לא בודד בבריאות שלו, שהוא לא מפלצת של הטבע אף על פי שהוא נולד.

 

התרבות השירית העברית היא סטרייטית כמעט בכל מובן של המילה, לפחות עד שלב מסוים. במקרה האופטימי בשנות ה-70, המשוררים הקנוניים כמעט כולם הטרוסקסואלים, כמעט כולם כתבו שירת אהבה שאינה חד-מינית, כדי שאותו נער בן ה-16 יוכל למצוא מושאים להזדהות ולחיזוק. הוא צריך להרחיק מבט עד ימי הביניים בעצם, עד שירת ימי הביניים משוררים גדולים כמו יהודה הלוי, אבן גבירול כתבו שירי אהבה תשוקה חושניים יפהפיים מה שהם קראו עופרים וצבעים".