עשרים שנה הוא  תר אחר הרגע בו יצא אל האור, ההמתנה הייתה משתלמת, בכל אופן לנו אוהבי השירה. אין כאן עוררין שמדובר כאן על כתיבה ייחודית המאפיינת חותם המזוהה עם משורר. יש בשירתו של יאיר אמירה אישית חדה ונוקבת כלפי עצמו וכלפי ההתנהלות בחייו.

הוא מדבר בקולות רבים ובקול יחיד ומשלב עגה נהדרה שהיא רק שלו. זה מתחיל מהשיר הראשון שמגלה את האור הבוקע מהחושך,  את האופטימיות המלווה אותו כאדם שאינו בוחל לומר בקול רם שהוא רוצה לתפוס לעצמו פיסה בין הבריות לאחוז  בבחירות האישיות המתאימות לו,  מבלי צורך להצטדק בפני האלהים. הוא מתעתע באצבע  שלופה מכוונת וצובע את החששות באדום אפילו אם מדובר בתמרור אזהרה שיכול לשנות מהותית את חייו. בכל מקרה יודע הדובר כשיבוא  המחר הוא כבר יראה את פני הדברים וכל ההתרחשויות בחייו באור אחר. זהו ההווה ואלו הם חייו. שיר נפלא.

שיר הנושא את שם הספר 'תְּחִלַּת הַזְּרִיעָה' משויך לשער 'הדרן' השער החותם את הספר.  הדובר עייף עד מאוד מהמראות שחווה,  הקור, הסנוור וצליל הקולות הצורם שעטה בימיו,  או  סתם עוד יום מסתיים שירד לחייו, לא בכדי, אחרי ההדרן מבקש הדובר למצוא לעצמו מפלט אל הימים הבאים, לזכות ביבול  פורה בשדות שירתו שיעטו בימיו חיים חדשים וטובים. הוא נאחז בתקווה סמויה להתחדשות.