האמת של המשוררת שולמית אפפל
מאת: יאיר בן־חיים
קוראים לי Apfel / שולמית אפפל
קוֹרְאִים לִי Apfel כְּמוֹ לְרֹאשׁ הַתְּנוּעָה הַנֵּאוֹ-נָאצִית בְּסַקְסוֹנְיָה
נָזְפוּ בִּי פַּעַם בְּפֻמְבֵּי שֶׁלֹּא עִבְרַתִּי אֶת הַשֵּׁם
אָבִי הָיָה פּוֹלָנִי אִמִּי נוֹלְדָה בְּרוֹמַנְיָה סָבָתִי נוֹלְדָה בְּרוּסְיָה
עַכְשָׁו אוּקְרָאִינָה
נוֹלַדְתִּי בְּקַפְרִיסִין בַּעֲלִי הָיָה סְפָרַדִּי
שְׁנֵי הַסַּבִּים שֶׁלִּי הָיוּ קוֹמוּנִיסְטִים בִּצְעִירוּתָם
אֲהוּבִי הָיָה מֵעִמָּנוּאֵל
אִם הוּא הָיָה נִשְׁאָר שָׁם
הַבָּנוֹת שֶׁלּוֹ לֹא הָיוּ מִתְקַבְּלוֹת לְ"בֵּית יַעֲקֹב"
יְהוּדִיָה לֹא צְרִיכָה לַחְשֹׁב עַל סֶקְס כְּדֵי לְקַבֵּל כְּאֵב רֹאשׁ
פעם רקדו שם / שולמית אפפל
אֲנִי לְגַמְרֵי מֻקְסֶמֶת
מֵאֵיךְ שֶׁהַחַיִּים מִתְנַהֲלִים
זָרִים גְּמוּרִים נִבְלָעִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי
וְנִפְלָטִים בְּצָעְקָהּ
כְּיַלְדָּה כְּבָר הִבְחַנְתִּי בַּזֶּה
כְּשֶׁעָמַדְתִּי לְיַד הַגָּדֵר
וְהִקְשַׁבְתִּי לַתִּזְמֹרֶת
שֶׁנִּגְּנָה אֶת הַיָּם הַמְכֻשָּׁף
בַּקָּפֶה שֶׁהוּסַב בֵּינְתַיִם
לְבִּנְיָן קֻפַּת חוֹלִים כְּלָלִית
אֲבָל פַּעַם רָקְדוּ שָׁם
סְלוֹאוּ וְרוּמְבָּה
תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם
כאיש המחובר באהבה לשירה, אני מסוגל לחצות את מדינת ישראל כדי להשיג ספר היקר לליבי. ספרה החדש של המשוררת שולמית אפפל ´פחות מאמת אין טעם לכתוב´ גרם לי להגיע עד להוצאת הספרים ´ספרא´ כדי להשיג לי עותק שיכבד את ארון הקודש בו אני שומר את ספרי המשוררים האהובים עליי.
כבר מקריאת השירים הראשונים בספר התרגשתי מהיכולת הנפלאה של הכתיבה המזמינה אותי למחוזות ילדותה ומסלול ימיה בתוך החיים. כל שיר עם רצף תמונות ברורות ונהירות מחבר אותי להתבוננות האישית הממוקדת הדולה את הפרטים הנעלמים מהעין, ישנה תחושה של מצלמת רחף מעל אותם רגעים שנצרבו ונחקקו בתודעתה של שולמית אפפל ומעביר אותם בשלמות מופלאה למילים.
מהשיר הפותח את הספר ´קוראים לי Apfel´ ברור שהקורא מוזמן למסע היכרות עם האני של שולמית המטיבה לתאר את סביבת חייה ואת הדמויות שכיכבו לצידה. שלא יהיה לכם ספק, אפפל היא השחקנית הראשית לאורך כל הדרך והיא ממש במיטבה.
הספר נפתח באמירה אישית ´חיה עם התוצאות של למה לא ומנסה להיזכר מה לעזאזל חשבתי לעצמי´ לפני הכל נחשפת הביקורת העצמית של המשוררת והיא שמה בצד את ההקפדה ואולי אף זונחת את הפרפקציוניזם ויוצאת להרפתקה ומה שיהיה יהיה.
שולמית אפפל - מתוך פרויקט "סופרים קוראים"
"סופרים קוראים" - ארכיון הווידאו של כלל סופרי ישראל. הארכיון הוקם ביוזמת מרכז הספר והספריות, מפעל הפיס ובית אריאלה - ספריית שער-ציון.
היות / שולמית אפפל
הֱיוֹת שֶׁלֹּא הֶרְאֵיתִי סִימָנִים שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת לִקְרֹא אַף אֶחָד לֹא שָׂם לֵב
שֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב. שְׁנֵיהֶם לֹא הָיוּ חָפְשִׁיִּים עִם הַשָּׂפָה. הוּא קָרָא רַק
פּוֹלָנִית. זֶה הָיָה נוֹחַ כִּי הֵם מֵתוּ בְּלִי לִקְרֹא שׁוּרָה מִמַּה שֶׁכָּתַבְתִּי.
אִמָּא מֵתָה כְּשֶׁהָיְתָה אוֹלִימְפְּיָאדָה בְּמוֹסְקְבָה וְהֵנִיחָה לִי. אַבָּא מֵת
כְּשֶׁהָיְתָה אוֹלִימְפְּיָאדָה בְּלוֹס אַנְגֶּ´לֶס, וֶהֱיוֹת שֶׁנִּשְׁאַרְתִּי עֵרָה, הָיָה לִי
לְפֶתַע עַל מַה לְדַבֵּר עִם גְּבָרִים, שֶׁיָּצָא לִי לִפְגֹּשׁ בַּבֹּקֶר. אֲחוֹתִי נִסְּתָה
לִפְרֹץ אֶת קִבְרָהּ בְּאוֹלִימְפְּיָאדַת בַּרְצֶלוֹנָה, וּמוֹתָהּ הָיָה הַיָּחִיד שֶׁכִּמְעַט
גָּמַר אוֹתִי. וּכְשֶׁכֻּלָּם נֶעֶלְמוּ וְלֹא נִשְׁאַר לִי עִם מִי לְשַׂחֵק, רַק יָשַׁבְתִּי
עַל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה, עַד שְׁהַשְׁכֵנָה קָרְאָה לְאִמִּי וְאָמְרָה לָהּ: הֵי, הַיַּלְדָּה
שֶׁלָּךְ כִּמְעַט נִדְרְסָה, וְאִמָּא שֶׁלִּי צָעְקָה עָלֶיהָ וְקָרְאָה לָהּ שַׁקְרָנִית
´פחות מאמת אין טעם לכתוב´ 'שולמית אפפל' 'ספר חדש על המדף'
בשיר ´הכתם´ עמוד 88 בספר, מזכירה אפפל עד כמה נחוץ לה לרצות מָוֶת על בסיס יומיומי, בהתייחס לעובדה שכמה מהשחקנים הבולטים בחייה עברו לעולם האמת, השקט והדממה, הם מקבלים ממנה דיווח יומיומי, לפעמים ישנה תחושה שהם נלווים אליה ברקע. יחד עם זאת היא חיה עם עצמה בשלום וכשהיא נתקלת בבדידות, שועטת מתוכה הבהלה כשנגלית לה הזוועה במערומיה. ´חֶדֶר קָטָן נוֹשֵׂא צַלֶּקֶת´ ( שיר פרומה)
ככל שמעמיקים בשירתה של שולמית אפפל נחשפת אמת חייה על כל היבטיה, אפילו אמירה של סטניסלבסקי תוציא ממנה אמירה כנה אותה היא משתפת ללא מורא. ´סטניסלבסקי´ (עמוד 95) ´שהתנאה בהוריו שהיו מאוהבים זה בזה מעלומיהם ועד זקנתם´, ולשיטתו על האדם לאמץ את חייו כאילו היו אבדה יקרה למישהו´.
לשיטתה צוללת אפפל לתוך עצמה, בניסיון למצוא בדל זיכרון שיחבר את החלקים בפאזל חייה, היא לא מצליחה לזהות בתוכה דבר, במפתיע החיפוש מביא אותה לתחושת שחרור מאחריות ומבחינתה זה הכי טוב שאפשר.
המילים הן המנתבות את דרכה למרות תחושת הייאוש הנשענת על קשיים ומשברים בחייה, עדיין יש לאפפל סיבות להיות מרוצה ממה שמתרחש בסביבתה. בשיר ´פעם רקדו שם´ עמוד 98, היא מטיבה להמחיש במילותיה את תחושתה על התנהלות החיים. אפשר לומר בוודאות, האמת של שולמית אפפל נמצאת בתוך המילים ופחות מהאמת היא לא הייתה כותבת, ממש כשם הספר.
