איתמר בידני / גן נבול

 

וְהָיִית כְגַן רָוֶה, מוֹצָא הַמַּיִם הַטּוֹבִים

וְאָמַרְתְּ אַתְּ סֹלּוּ סֹלּוּ, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הַכְּזָבִים.

רוֹן עָלָה וְשָׁר בָּעֵמֶק, בֵּין פְּסָגוֹת לְגַיְא עֲמֹק

אַךְ יָרֵאת אַתְּ אֶת הַשֶּׁקֶט, שַׂמְתְּ אֶת מִבְטָחֵךְ בַּשְּׂחוֹק.

 

בַּל יִגַּע בָּךְ אֵיזֶה רֶגַע שֶׁל שַׁלְוָה אוֹ שֶׁל דְּמָמָה!

מִבְצָרֵךְ יָרַד מֵרֹם שָׁמַיִם אֶל הָאֲדָמָה,

אַךְ אוֹתוֹ בַּנַּאי שֶׁאֶת צְרִיחֵךְ הֵקִים, כָּל-כָּךְ חָרוּץ,

לֹא יָדַע דָּבָר עָלַי וְכָךְ הִשְׁאַרְתְּ אוֹתִי בַּחוּץ.

 

בֵּין קִירוֹת שׁוֹכֶנֶת אַתְּ, בְּלִי רֵעַ וְיָדִיד עַל-יָד.

כָּךְ אַתְּ בְּעַצְמֵךְ שִׁטִּית, הַדֹּם סוֹגֵר אוֹתָךְ בָּדָד.

כְּמוֹ עַכְבָּר, חוֹצֵב לוֹ חוֹר, לְהִמָּלֵט מֵחֲשֵׁכָה,

שָׁם שׁוֹכֵב, רוֹעֵד, מֻגָּן, לְלֹא אַף קֶרֶן שֶׁל בְּרָכָה.

 

רוֹן אֲשֶׁר בָּעֵמֶק מִתְגַּלְגֵּל, אֵלַיִךְ לֹא עוֹד בָּא

וּפָנַיִךְ חֳדָשִׁים שֶׁלֹּא הֶרְאוּ בְּרַק חִבָּה.

הַכְנִיסִינִי בִּשְׁעָרַיִךְ, אֶת דַּלְתֵּךְ פִּתְחִי אֵלַי

וּבְקוֹל צָלוּל אָשִׁיר לָךְ, עַד יִכְלוּ כּוֹחוֹת חַיַּי.