ספרה החדש של המשוררת, סופרת ומבקרת הספרות דליס 'הסיפור בקצה הקפה' ( 'חדרים-בית הוצאה לאור') הינו הספר המתאר התרחשויות סביב שתיית קפה או אכילת ארוחות במקומות קטנים, אינטימיים. התרחשות לכאורה זניחה, כביכול בשולי המיינסטרים, השזורים בתוך הסיפורים הקצרים לאורכו.

​

בטרם אכנס לעומקם של סיפורים, לא אוכל שלא להתייחס לכריכת הספר, שנראית כאילו צוירה במיוחד עבור הסיפורים עצמם, ולא שהסופרת הצליחה ברוב כשרונה למצוא את המאייר הראוי, JEAN BERAUD, או שאפילו ניסתה להתאים את מילותיה אל הכריכה. מן הציור ניבטות 2 דמויות הישובות ליד שולחן, ניתן להעריך שמדובר בתקופת האימפרסיוניזם. הכיבוד שמוצג על השולחן הקטן, לבוש הדמויות והתפאורה שברקע,  ניכר כי אף הם מביעים את רוח התקופה. האישה עסוקה בכתיבה ואילו הגבר מביט בה ומעשן. כמו מטרונום, פעולת העישון של הסיגריה, תוחמת את זמן ההתרחשות בחוויית הצופה, לכ- 10-15 דקות, כמו הזמן שנדרש להשלים קריאת סיפור קצר.

​

בחרתי לפתוח את דבריי בציטוט מאחד הסיפורים שבספר, בשם "פנטזיה היפסטרית" (עמוד 78), שהוא רק אחד מהדימויים הרבים המופיעים בספר והמעידים על כך שהסיפורים הקצרים נכתבו בידי דליס המשוררת: "שתי הכוסות נראו כבתי מגורים מזכוכית שהתרוקנו מיושביהם".

​

נראה כי המחברת מצאה מתכון לסיפוריה. כמו בתפריטי המסעדות, היא מצליחה לתאר מקומות ובאמצעותם את האווירה, אנשים ואת אופיים, את הארוחות, הריחות והטעמים, ובכך גם להפגין את הידע הרחב שיש לה בתחום. בעיקר מופגנת יכולתה להתבונן בסביבה במומחיות, באיכויות של אנתרופולוגית או מבקרת תרבות וחברה.

​

נראה לי שדליס הסופרת, הצליחה לעשות אף מעבר לכך. כאשר קוראים את הסיפורים הקצרים שלה בעין נוספת, ניתן להיווכח שהמבנה שלהם הוא ללא ספק מטאפורה לזמן החולף.

​

הסופרת מתארת מבנים דוממים, קירות מסוידים, מעוטרים, עירומים או מתפוררים העומדים בשתיקה. שלדי מתכות, חלונות זכוכית, גגות בטון או גרמי מדרגות מוזנחים, מתחדשים, משנים צורה או ייעוד. מקומות שהם עדים אילמים לפעילות חברתית שהתרחשה והיא העדה להם. עקבות לחיים שהיו חד פעמיים, מתכלים כמו הקפה או צלחות האוכל שהוכנו בקפידה ונאכלו באופנים שונים.

​

המחברת חוקרת את השטחים שהַכְּנִיסָה אליהם אינה מותרת לכל אחד ואחד, אלא לנבחרים על ידה. היא בוחרת בְּחֶבְרֶה שתשב עמה, למשל -  חברות קרובות, ומתוך הקהל בו היא מתבוננת היא דולה דמות ייחודית או קבוצה שמסקרנת אותה, ובהן היא מתמקדת ובונה סביבן סיפור. זאת בהתבוננות חכמה ורגישה של משוררת, כמו אמן בסגנון ה-ואניטס, שתחת נוכחותם הפיזית של המשתתפים בסצנות המתוארות, ניתן לחוש תחת העור את האמירה – "הבל הבלים, הכל הבל"!

​

אסיים בציטוט של אחד הקטעים הקצרצרים, המטורפים והמשעשעים בעייני – שמעידים על רוחו של הספר.   התיאור החברתי בשילוב הביקורת שלצדו. הפאתוס, המתרחש על מדרגות בית הסופר,  והיפוכו - המתגלה בכרטיס הביקור שעל שולחן בית הקפה: הגלוי והסמוי.

​

"הכרטיס היה בעיצוב אלגנטי, מודפס בצבע משני צדדיו על נייר כרומו צבעוני. בצידו הקדמי היה צילום חושפני, אם כי מאופק, של גוף אישה, לא מזוהה. בצידו האחורי היו שתי פסקאות, העליונה באנגלית, מתחתיה בעברית. האותיות הודפסו בזהב:

​

"איזבל בלעמי, שירותי לווי, יום ולילה. 1500 ₪ לשעה. טלפון נייד..." את המספר כבר לא קראתי" (עמוד 81).

הסיפור בקצה הקפה - דליס | חדש על המדף - אתר חדרים

פורסם בתאריך 28/12/2017