מָה שֶׁלֹּא נֶהְגֶה

וְנֶאֱמַר בְּקוֹל

נִכְתָּב בְמִלִּים

​

הספר מחולק לשמונה שערים, שער ראשון: עַל חוֹלוֹתֶיהָ מַטָּה רָזִים נוֹדְדִים, שער שני: 'אוֹתִיּוֹת מְאוֹרוֹת דּוֹאִים, מַשְׁקִיפִים בְּעוֹלָמוֹת'. שער שלישי: 'דַּל בַּצְּבִירָה, אוּלַי יִלְכֹּד אוֹת הֶאָרָה' שער רביעי: 'אוֹתוֹת מִתְיַצְּבִים מִכֹּחַ כִּיסּוּפִים שֶׁבַּנִסְתָּר' שער חמישי: 'נְקוּדָה קְטַנָּה, עוֹלָם קָט בְּעוֹלָמְךָ' שער שישי: 'לְהַשִׁיב מִנַחֲלַי זְרִימַת הַזְּמַן' שער שביעי: 'אֶת אֲשֶׁר מֵהַנִּשְׂגָּב לְשַׁחְזֵר אֵין נִתָּן' שער שמיני: 'בִּרְסִיסֵי נִיצוֹצוֹת עֵת נָדִיר, מְרַצֵּד מְעַט'

בין כל שמונת השערים ניתן לחוש את  המרחק המתקצר בזמן של הדוברת, כאילו במרדף אחר הימים שיוותרו שימלאו את ימיה. 'בֵּין הַזְּמַנִּים/ עֵת רָצוֹן / חוֹלֵף בִּיעָף / הֶרֶף עַיִן כָּאן / שָׁם, זְמַן עַל /  אֵין זְמַן' ('בין הזמנים' עמ' 11). יחד עם זאת הניגון מתמשך ומלווה אותה עם המילים בכל עת בבית בטבע בין אנשים, יש תחושה של פעימות מוגברות, עוצמת הנשימה היומיומית מומחשת בתלת מימדדיות. ובקלות אני נישא מעל כאורח בתוך ימיה עטוף במילותיה. כל עוד הזמן חי היא ואינו ריק הוא שווה להון עתק 'הַזְּמַן הַחַי חוֹלֵף בִּיעָף / בִּתְאוּצָה בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת./ אוֹצֵר תּוֹכוֹ שְׁנִיּוֹת שְׁנוּיוֹת, / חֲוָיָה מֻּחְתָּמָה בַּנֶּפֶשׁ' ('הזמן חי' עמ' 17)

בין הבדידות, ההדים ותדרי הנשימה, האותיות הן עמוד התווך עליהן מוצאת הדוברת משען  וכוח להימצאות בזמן ובמרווחים הנקרים בדרך. היא נושבת עם הרוחות ומחוללת  סערת פנים על מנת לחבור אל ניגון הנפש ('מחולל סערת פנים' עמ' 37)

והזמן, או הזמן המשקר, הוא מאפשר השתקפויות מעותות, והכל כדי למצוא את האיזון והחיבור ל'זמן רוח טובה' ('בחלון זמן זה' עמ' 45)

 

בְּחַלּוֹן זְמַן זֶה,

מִתְבּוֹנֶנֶת מִבַּעַד לְבוּעָה הֲזוּיָה,

תְּמוּנַת הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת מְעֻוָּתוֹת, חוֹזְרוֹת בְּקָלֵידוֹסְקוֹפּ שָׁבוּר,

בֵּין מַעַבְרֵי צְבָעִים מְרֻסָּקִים,

גְּוָנִים מְטֻשְׁטָשִׁים.

 

למראית עין היא תלויה על חבל המילים  ומנתרת בין זיכרון  ושיגרה, בפועל היא כבולה אל המילים, והן אלה שמחזקות אותה כאשה.('אשה' עמ' 53).

הזמן ואותותיו, יחד עם החששות והכמיהות הוא המרכיב הבולט בימי אותיותיה של הדוברת, היא אינה חוששת מהכרעת דינו, היא אינה בוחלת לנצל כל דקה עד תום, היא מאמצת כוחות ונושמת כל עוד רוחה בה. מילים הם האור והרוח של חווה צוטרין נתן. כשקוראים בספר השירה הזה אי-אפשר שלא להתפעל מהשילוב המפעים של כתיבתה יחד עם עיצוב הספר כולו.

השורה האחרונה הסוגרת את השיר האחרון בספר מתוך השער השמיני: 'לָזֹאת יֹעֲדָהּ מֵרֵאשִׁיתָהּ'

מסכמת מבחינתי את ייעודה של חווה צוטרין נתן כמשוררת ראויה  בת  הזמן הזה.

​