אני אוהב את התצלומים(והסרטים) של ניקול, דווקא כיוון שאינם בדיוק כוס היין שלי. המחוג שלה עצר באזימוט אחר. הקול שלה, אין לטעות בו..

זה ניכר מאוד לעין ולב חפצים, אף בזמן שבמבט ראשון ומשקר הם נראים כמעט בנאליים. מוכרים. לא הרואיים, לא איקוניים, כמעט אגביים.

פשטות וצלילות לפני הכל, וקורט צינה. קרח יבש. מעט זה הכל. ניקול יורה כדי להרוג, ברכות.

פכים דקים וקטנים של חיים, פכים פרטיים ופרטיקולריים וכלליים(של כולם) כאחד. וזמן עומד, מים

עומדים, מצב שינה. ללא דרמה ניכרת.

זמן עבר, לשון עבר. פעם(זיכרון). או על-זמני. ללא שעון.

רגשות. בדידות, געגוע, כמיהה, אהבה. ומקומות, נופים שונים, ועצמים, ודמויות וגופים.

בית, פורטרט נצחי, בעל חיים.

הרגשות חזקים אך כבושים. מישהי, כאפה שד.

הרגשות הם הפיתול. המורכבות. טורדים ומשתקעים ולא מניחים.

ישראל. ישראל של הפריפריה ושל תל-אביב, גם פריז, ושובל או הד או אד לזרות.

אהבה היא הסם. אינטימיות. אהבת נשים. זה אינו נושא כאן, אלא נתון, כמו צבע העיניים שלכם.

ניקול תרחיק וניקול תקרב. גם הצלמת לא יודעת עד לאן. כמו באהבה, לא הכל בשליטתה. ממש כמו ב״בלואו-אפ״, בואך מ. אנטוניוני.