חדש על המדף
תאהב רק מפרטי - טל בלו
מאת: יאיר בן־חיים
מוּתַר לְךָ
מוּתַר לְךָ לִשְׁמוֹר עַל זְכוּת הַשְּׁתִיקָה, גַּם בְּחֶבְרָה,
כְּשֶׁיוֹשְׁבִים בַּסָלוֹן שֶׁל הַשְׁכֵנִים אוֹ בַּבָּר הַשְׁכוּנָתִי.
לֹא לְסַפֵּר אֶת מַה שֶּׁאֵרַע וּמַה שֶׁהָיָה
מַה מִמִנְהַגוֹ שֶׁל זֶה, אוֹ אֵיך הִתְעַשֵּׁר זֶה.
מוּתַר לִשְתוֹק, אֲפִלּוּ אִם מְצַפִּים שֶּׁתְדַבֵּר.
גַּם אִם אַתָּה הַמַרְצֶה הַבָּכִיר בַּכֶנֶס,
אִם הָאוּלָם מָלֵא, אִם יֵשׁ עִתוֹנוּת וּמַצְלֶמוֹת
מוּתַר.
מוּתַר לְךָ לִשְׁמוֹר עַל זְכוּת הַשְּׁתִיקָה
גַּם אִם אַתָּה לְבַד וְאֵין אַף אֶחָד בַּסְּבִיבָה,
שֶׁיָּכוֹל לְהַקְשִׁיב אוֹ לְהָגִיב.
זְכוּתְךָ.
מוּתַר לִשְתוֹק, גַּם אִם אַתָּה מִעוּט נִרְדָּף,
גַּם אִם זֶה חָשׁוּב.
לִשְׁמוֹר עַל פֶּה נָעוּל וְלָשׁוֹן עֲצוּרָה
לִנְשׁוֹף הַחוּצָה, חָזָק וּבָרוּר.
לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַצֹרֶך,
לְהַגִּיד.
המשורר טל בלו, (45) נשוי ואב לחמישה ילדים, מפתיע בספר שיריו השני, כתיבתו מתפרצת אל תוך חייו ופוגשת באדם מן היישוב, כמעט בורגני, שחי עם משפחתו באושר רב בישוב בת-חפר. במקצועו ובחיי היומיום הוא מטפל ברפואה סינית במרפאתו בבת חפר, לסירוגין גם במרפאה באפקה בתל-אביב. בין עיסוקיו הוא גם מלמד בבית-הספר לתרפיות מתקדמות, "מכללת גבעת ושינגטון", מרצה בכיר לרפואה סינית, במכללת 'סמינר הקיבוצים' ומנהל אקדמי של מגוון תוכניות לימודים ברפואה משלימה, ואם זה לא מספיק הוא עוסק גם במחקר בתחומי אי פריון (אסותא), אונקולוגיה (ברזילי) ומחלות אוטו אימוניות. (הדסה עין כרם)
בשנת 2013 יצא לאור ספרו הראשון "דרך ללא הפרעה- הרפואה הסינית ונפש האדם". הדן בתחומי עיסוקו ומציב את האלטרנטיבה לשיטות טיפול בהן הוא מתמחה. בשנת 2015 יצא ספר שיריו הראשון 'כי ימיי זמנם חולף' שזכה להצלחה רבה, ספר שיריו השני 'תֶּאֱהַב רַק מִפְּרָטִי' יצא בחודש פברואר 2017, והשירים המוצגים במדור 'חדש על המדף' הם מתוך ספר זה.
ההיכרות שלי עם שירתו של טל בלו, היתה לראשונה בערב 'על סף ספר' בסלון הספרותי במתחם דיזנגוף סנטר בתל-אביב, בו הציג לראשונה מבחר משירי ספרו "תֶּאֱהַב רַק מִפְּרָטִי" (הוצאה עצמית) בעריכת המשורר אלי אליהו, שהיה בשלבים אחרונים לפני ירידה לדפוס.
השער הפותח "אין מראים לו לאדם, אלא מהרהורי ליבו" שזה גם שם השיר הפותח את הספר מכין אותי שאולי הכל בערבון מוגבל, שיש מצב שמה שכתוב וירשים אותי, אולי הוא תולדה של כזב או כּוֹס שְׁכַר? לאחר שהוזהרתי החלטתי להישמר ולראות את הדברים בפרופורציה, מבלי להסיק מסקנות חד-משמעיות. הכל טוב, וגם אם לא, זה לא סוף העולם. אנחנו בתוך שיר, חומר למחשבה, סצנה רגעית, הסחת דעת, וכל אחד ואחת עם החוויה האישית שלו.
בהמשך אנחנו נחשפים לנושאים שונים הנוגעים בזולת ובאקטואלייה, מלחמה וקיום, וגם אהבה ומערכות יחסים. בשיר 'הכל זמני' (עמ' מס' 7) ממחיש לנו טל בלו, את ההתבוננות האישית שלו על הקיים, קרי לאותו רגע, בידיעה שבכל פעם הכל משתנה גם אם הוא זמני, הכל פתוח לשלל התרחשויות ומצבים שיכולים בהנף מחשבה להציב מציאות חדשה. השיר הזה, מפגיש אותנו עם המסע הקיומי האישי של המחבר, בה בעת מחבר אותנו באופן אישי למסע הקיומי האישי שלנו.
השירים חושפניים ומעוררים לבטים ומחשבות טורדות, הצצות ועולות בכל רגע נתון. בהחשפו לעולם השירה הוא בוחר לתור בו ולהותיר את חותמו האישי, "נע בין חירות האהבה לעבדות היחסים" 'מבט' (עמ' מס' 8)
בין השירים ניתן גם למצוא שירים המציבים את הברירה להכיר בזכות הנהדרה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו לחיות בעולם הזה. "הנחיות לנוטים לחיות" (עמ' מס' 10 ) "ללא אושר עצום, ללא אומללות אין קץ". לקבל את הקיים ולחבק את היש.
הייקום והטבע הוא נושא שמקבל התייחסות רבה בשירי הספר, זאת הממשיות לאני מאמין של טל בלו לעצם קיומו וחלקו בעולם, באופן טבעי הוא מודה לקיום הסביבתי בו הוא חי.
הנושא המרגש ביותר בספר, הם שירי האהבה, המתחלקים לסוגים שונים של אהבה. יש את האהבה לילדים, לאישה, לאנשים וליקום. בשירי האהבה העוסקים בזוגיות ניתן לחוש ברטט ובנשימה הניצבת במנעד אין-סופי של נתינה, הוא מחבק ומלטף ואפילו מוכן לטרוף, מרוב שהאהבה גועשת בו.
זאת שירה ישראלית עכשווית במיטבה שיש בה צוהר לעולמות מרתקים המזמנים את הקורא לחוות את האור ולנשום עמוק את החיים ומהותם. טל בלו, משורר מבטיח ומוכשר ושירתו נפלאה.
הַכֹּל זְמַנִּי
מִלְּבַד הַקָבוּעַ
הַכֹּל זְמַנִּי כָּאן לָאַחֲרוֹנָה
הַמְּאוֹרוֹת עֲדַיִן מְאִירִים לִי, מִכּוֹחַ הָאֶחָד.
מַחְלִיפִים בֵּינֵיהֶם, אֲפֵלָה אַחַת בְּאַחֶרֶת,
מוֹתִירִים נִסָּיוֹן חוֹזֵר, לְמִי שֶּׁשָׂבַע נְפִילוֹת וְקָם.
כּוֹכָבִים פָּגַשׁוּ אַהֲבָה נִכְזֶבֶת,
מַשְׁלִיכִים עַצְמָם מֵרָקִיעַ אֶל מַכְתֵּשׁ
וְאֵלּוּ הַמְבַקְשִׁים אַהֲבָה,
צוֹפִים בָּהֶם בְּהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁל מִי
שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מָה רוֹאוֹת עֵינָיו.
אַתָּה פּוֹתֵחַ לֵב בִּפְנֵי מִישֶׁהוּ
וְאִם הַמָּמוֹן בְּיָדוֹ, הוּא מְבַקֵּשׁ לִרְכּוֹשׁ אוֹתוֹ
אֶת הַלֵּב,
שֶׁלְּךָ מַמָּשׁ
וְרַק הַמְהִירוּת בָּהּ אֲנִי נִרְדָּם
מִתְעַלֵּם מִמֵעוֹף הַחֲרָקִים הַנֶחְבָּטִים עַל הַחַלּוֹן
דָּג לִי עוֹד חֲלוֹם מְרַחֵף שֶׁל לַיִל
מוֹכִיחָה, שֵׁמִלְּבַד הַקָבוּעַ
הַכֹּל זְמַנִּי כָּאן
לָאַחֲרוֹנָה
אֵין מַרְאִים לוֹ לְאָדָם, אֶלָּא מְהִרְהוּרֵי לִבּוֹ
אֲנִי מַזְהִיר אֶת הַמְלַקְּטִים מִלִּים שֶׁל תִּקְוָה בֵּין הַשּׁוּרוֹת,
אֶת הַמְיַחֲלִים לִצְרוֹר גְּלוּיוֹת,
בִּשְׂדוֹת הַיֵּאוּשׁ שֶׁל מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם.
אֶת הַעָסוּקִים בְּפִעַנוּחַ כִּתְבֵי הַקַדְמוֹנִים בַתִּקְוָה לְהָבִין אֶת חַיֵּיהֶם.
אֶת זֶה שֶּׁקָּרָא אֶת הַמַּפָּה וְאִבֵּד אֶת דַּרְכּוֹ לָעַד.
אֶת זֹאת שֶּׁחָשְׁקָה כְּיָּמִים אֲחָדִים, וְהִמְתִּינָה לְאֲהוּבָה נֶצַח.
אֶת כָּל הַמְבַקְשִׁים אֱמֶת בַּכָּתוּב וְהִכְזִיבָה קְרִיאָתָם.
הִשָּׁמְרוּ,
תְּמוּרַת כּוֹס שֵׁכָר, מָעוֹן לְלַיִל, מַטְבֵּעַ זָעִיר,
יִמְכְּרוּ לָכֶם הַמְשׁוֹרֶרִים,
כָּל חֲלוֹם שֶׁתִּרְצוּ.
הָאָדָם, הוּא סָך כָּל צְעָדָיו
(לדניאלה גבעון)
וּבֵינְתַיִם,
טֶלֶפוֹן לְתַקְשֵר יַחָסִים עִם מַצַּב פָּתוּחַ סָגוּר
וּמַבָּט בָּעֵינַיִם שֶּׁקוֹנֶה שֶׁקֶט בְּהַקָּפָה.
אַרְבָּעָה קִירוֹת לְבָנִים, לְדַבֵּר אֵלֵיהֶם, נוּרָה אַחַת מְקוּלְקֶּלֶת,
שֶּׁנֵדַע, אֵיפֹה הַחֹשֶׁך. דֶּבֶק שָׁלוֹשׁ שְנִיוֹת, שֶּׁמַדְבִּיק שְׁנַיִם לְאֶחָד.
בְּלִי מִילִים
רַק אַהֲבָה