מסע-החיים הוא מסע של שקיפות קיומית ובדידות. הדובר מבקש באירוניה מהקהל החברתי לומר קדיש והוא יאמר "אמן". רגע הפרידה, המתמצה בהיבט הטקסי-דתי, הוא רגע התקשורת. ההיבט הטכני בתקשורת מבוטא באמצעות החזרה על המטבע, "אמן".

גם בשיר , "ללא בידוק", המעבר מן החיים אל המוות מונגד לסיטואציה של בידוק ביטחוני לפני טיסה, שכן האדם לא אורז ולא מתבקש להעביר מאום, עירום הוא בא ועירום הוא הולך.

שאלת היעדר התכלית, של הבל - ימיו של האדם ושל אשליית הבחירה מופיעים בשירים רבים בשער, כאשר בחלקם שורה רוחו של קהלת:

כך בשיר, "כל הדרכים מובילות אל עצמן" המהדהד את "כל הנחלים זורמים לים" מקהלת א':

כָּל הַדְּרָכִים מוֹבִילוֹת רַק אֶל / עַצְמָן וְאֵין בַּצְּמָתִים בְּחִירָה, /   וַדַּאי לֹא יוֹתֵר מִן הַהֶצֵּעַ, / הַזֵּהֶה עַד זָרָא, בְּדוּכָנֵי שְׁוָקִים, / הַמְּבַקֵּשׁ לִלְכֹּד בִּשְׁלַל צְבָעִים / וְרֵיחוֹת לִבּוֹת פְּתָאִים, כְּמוֹ / הָיְתָה שָׁם בְּחִירָה שֶׁל אֱמֶת.  [ - - -].

הבחירות מוצגות כאן כמלכודות חושיות שבהן נופלים לבות פתאים ומה שנדמה כבחירה רציונלית אינו אלא סינוור חושים ותעתוע.

וְהַשּׁוֹגִים לִבְחֹר הוֹלְכִים / בְּעִקְבוֹת הַחֵץ הַמּוֹרֶה / כִּוּוּן כַּיֶּלֶד הַנִּלְהָב בַּחֲדַר / אַשְׁלָיוֹת שֶׁכָּל דֶּלֶת מִמֶּנָּה / יֵצֵא מוֹלִיכָה חֲזָרָה / אֶל הַחֶדֶר עַצְמוֹ.

כָּל הַדְּרָכִים הֵן פִּצְלֵי דֶּרֶךְ / אַחַת. כָּל הַבְּחִירוֹת הֵן רַק / בְּרִיחוֹת זְמַנִּיּוֹת, נוֹאָשׁוֹת,  / עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, בְּחִירוֹת / שֶׁמִּבְּלִי דַּעַת חוֹזְרוֹת עַל / עַצְמָן רַק כְּדֵי לַחֲזֹר אֶל / עַצְמָן, כְּאוֹתוֹ הַמְּבַקֵּשׁ / לַחֲזֹר בַּזְּמָן אֶל הַזְּמָן / שֶׁאָצָה לוֹ הַדֶּרֶךְ. [ - - -].

(עמ' 14)

כל דלת של בחירה מובילה את האדם, המדומה לילד נלהב, אל נקודת המוצא. החיים הם תכלית ללא תכלית ומה שנראה כבחירה אינו אלא בריחה נואשת בדרך אל הקץ הבלתי נמנע. זוהי התנועה של "מעפר באת ואל עפר תשוב", כשבתווך שלל צבעים וריחות, שאינם אלא מקדמי הסחה של דעתו של האדם מן האמת המרה.

גם בשיר, "גחמות כתובות בקיר", מבקש הדובר להרפות את האחיזה, שכן זו היא תוצאה של ההכרח להגיע אל היעד, אבל היעד אינו אלא "מטרות / מתחלפות, כאותן דמויות / מטרה במשחקי מחשב / ישנים, נעות ונעלמות על / פי גחמותיו הכתובות/ בקוד של המתכנת.

למעשה, הדובר מבקש כאן חירות שהיא אבסורדית כיאה לאדם האותנטי ולא כזו המשועבדת למטרה אחת, שהוא כופר בקיומה.

ההוויה בשירים אלו היא הוויית- דרך, וכפי שכתב אלתרמן ב-"עיר היונה" : "העזה ויסודית במתנות החירות/ היא הדרך, אחי, היא הדרך".

וב" כוכבים בחוץ" ("אל הפילים"): "סופי הדרכים המה רק געגוע".

כאמור, על ספו של הניהיליזם המוחלט, בתוך הביצה של הספק, המבט המפוכח, המודעות ובן-לווייתם, החיוך המריר - מצמיחים את פרח הלוטוס של האהבה. סיזיפוס, כמאמר קאמי, שמח בדרך אל ראש ההר, שכן די במאבק לכשעצמו, כדי למלא בשמחה את לב האדם.

אולי הצער, כפי שכותב מנשה, "קַטְנוּת לִבּוֹ שֶׁל / הָאָדָם / שֶׁצַּר הוּא / מֵהָכִיל.". זהו צער מודע, נשלט, מבויית, אפשר גם לומר צער- מחמד, והאדם הולך עמו " כְּמוֹ מוֹלִיךְ אֶת / כַּלְבּוֹ הָאָהוּב לְטִיּוּל  / עַרְבִית" , כמאמר שירו. [ - - -].

ספרו הראשון של מנשה הוא ספר משובח השוזר פרטי הווי ופרטי הוויה והוא מציב את כותבו כמשורר מן השורה הראשונה.

​

דויד מנשה,"מציאות נקלפת", ספרי עיתון 77, תשע"ח 2018.