פרננדו פסואה - Fernando Pessoa

"יש כאן מישהו", אמרה המשרתת, "שרוצה לדבר איתך".

"הוא לא אמר לך מי הוא?"

"הוא רק נתן לי את הכרטיס הזה", היא אמרה חד וחלק.

לקחתי מידה את הכרטיס ובעקבות מה שקראתי בו, זקפתי מייד את גווי בעודני יושב, בניגוד לכל ההרגלים המסורתיים שסיגלתי לעצמי במהלך חיי נטולי ההחלטיות.

כך היה כתוב בכרטיס, בלא כחל ושׂרק:

חֶברת סַפָּקֵי מיתוסים בע"מ

ומתחת למילים האלה נכתב כמקובל:

"מיוצגת בידי...".

"והאיש הזה שאל דווקא עליי?" ביררתי.

"הוא שאל על 'האדון'...".

"בסדר," אמרתי, "אז תגידי לו שייכנס...".

בכרטיס לא היה מצוין מקום מגורים וגם לא שום פרט מזהה אחר.

​

סוכן החֶברה, או נציגהּ הנוסע ממקום למקום, נכנס למשרדי בוטח בעצמו, כנהוג בקֶרב עמיתיו. ההבדל בין אלה מהם שהכרתי לבינו היה בכך, שהוא לא נשא עימו תיק עסקים ואף חיוך לא היה נסוך על פניו. כאשר בירך אותי לשלום בטקסיוּת, הרכין קלילות את ראשו. הוריתי לו אז לשבת. הוא התיישב ולרגע הביט בי.

"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו בחצי פה.

הוא נטה קמעה לעברי והחל לגולל בפניי את פרטי משימתו בקול שלמרות הנופך החדגוני הקל שאפיין אותו, היה בכל זאת עָרֵב למדי לאוזן.

"לפני שאני אסביר לך כמתבקש, בפרוטרוט, מהו טבע המוצרים שאני יכול להציע לך ומהן איכויותיהם, הייתי רוצה להציג בפניך בקצרה, אם רק תרשה לי, את הסיבות שבגללן העסק שאני מייצג – קודם כול, הוקם, ושנית, מקפיד בדרך מדעית ומצפונית, כפי שאראה לך, על הייצור התעשייתי של סוגי הפריטים שבהם התמחה, וכן על איכויותיהם".

אישרתי באורַח מעומעם את נכונותי להאזין לו, אבל בה בעת גם נתתי לו להבין שלמעשה אין לי שום מושג על מה הוא בכלל מדבר.

אותו האורח במשרדי שלרגע כבש את פניו ברצפה, שב וזקף את ראשו כהרף עין.

"החברה שלנו מבוססת על שלוש שכבות. הראשונה היא זו של יוצרי המיתוסים, והיא בעצם האצולה האמיתית. השכבה הזאת מורכבת, ליתר דיוק, מיוצרי מיתוסים וממשדרגי מיתוסים, אלה שהתברכו בגאוניות ואלה שחוננו בכישרון, ובאמצעותם כל מילה זוכה במשמעות ערכית גבוהה יותר מזו שבדרך כלל מוענקת לה. השכבה השנייה מורכבת מה. חייל שנלחם בצבא של נפוליאון, מרגיש שיש לו בחיים רוחב יריעה, הוד והדר יותר מאשר אדם שחייו סתמיים ועיתותיו בטלה, אפס שהוא פלוני אלמוני אפילו בעיני עצמו."

"אבל במקרה כזה, למה צריך למחות כנגד המיתוסים המהפכניים והרדיקליים של העת המודרנית?"

"כי היומרה של אלה היא לא להיות מיתוסים".

"אבל כל מיתוס, כדי שיהיה לו כוח, חייב להשליט את עצמו בתור אמת. נוצְרים אינם קיימים במקום שהמיתוס הנוצרי נתפס בו כמיתוס".

"לא זה העניין... הנטייה של המיתוסים המהפכניים היא להחריב את הממשות היחידה שקיימת, את המציאוּת של הבדלי המעמדות. מכאן נובעים חוסר התועלת שלהם והכזב החברתי שטמון בהם. עוד אפשר היה להבין את זה אילו דגלו באצולה השונה מזאת שקיימת כיום, אבל לא לדגול בשום אצולה בכלל".

"אבל אפשר בהחלט לדגול באצולת העבודה, לפי המיתוסים הרדיקליים עצמם".

"אי-אפשר ממש לדגול בה, אבל בוא נאמר שאפשר... העבודה, בכל אופן, אינה יכולה להיות מיתוס, כי היא ממשות. כן: לייצר פירושו ליצור ממשות, כלומר: דברים חסרי כל תועלת. מיתוס הוא היצירה של אי-מציאויות, כלומר של דברים מועילים, חיים, עמידים וחסינים. מכל התעשיות המודרניות" אמר, "התעשייה היחידה שאם כי התפשטה ברחבי תבל ועודה בשימוש, ואף שהיא מוסיפה לפעול באופן ניסיוני לחלוטין, היא תעשיית הפוליטיקה. יחד עם זאת, הדרך הטבעית של ההמצאה – והתקופה שלנו היא באופן מובהק תקופה של המצאות – היא באמצעות מציאה של נוסחות מדעיות ותהליכים הנגזרים מאותן הנוסחות לצורך חיסולה של הניסיוניוּת, כלומר של ההתנסוּת הטכנית הגסה, שדווקא היא השלב הראשון והבלתי-נמנע של כל אומנוּת או של כל תעשייה. מאיזו סיבה אף אחד לא נזכר לשלב את המדע ואת הטכניקה של ההיגיון בניסיוניוּת הפוליטית, ובכך להחריב את הניסיוניוּת הזאת ולהביא את הפוליטיקה עצמה לכלל שלמוּת? מהסיבה הפשוטה שהדבר טרם עלה על דעתו של איש. עד שמישהו ייזכר לעשות זאת, אף אחד לא נזכר, לא בזה ולא בשום דבר אחר. ובכן, החֶברה שלי הייתה הראשונה שגילתה כי תחום ההמצאות בתעשיית הפוליטיקה עדיין פרוץ. החֶברה שלי המציאה את התהליכים הטכניים של התעשייה הזאת.

והוא קם ונעלם, בלי תיק עסקים וללא חיוך הסתלק מהאופק המוגבל מאוד שלי.