בספר 'מול בד לבן'  מתייצבת שוש (ינקה) רוניס, סופרת, משוררת ואמנית רב-תחומית מול המראה של החיים, מתוכה היא שולפת בנחת מעורבת בצער וגם באהבה חלקים שונים מתוך חייה. בספר שירים וסיפורים קצרים אותם כתבה בתקופות שונות בחייה.

'מול בד לבן' ניצבים הרגעים, המחשבות, הרגשות, ההיסוסים והחששות, ובעיקר שלל הצבעים והגוונים  וכולם עטופים בשובל של אהבה.

בכל אחד מחמשת שערי הספר מעטר ציור מרהיב ושובה לב של שוש המגלם בתוכו את עולמה הפנימי ומאפשר למתבונן להישאב לתוכו ולדמיין שהוא בתוך הציור.

את הספר הקדישה לאהובה יאנק שהעריץ אותה ואת היצירה שלה, וכבר בשער הראשון של הספר ניתן לחסות בקורות ה-'אהבה'.  ["גּוּפִי נִדְהָם מִמַּגָּעֲךָ / מַגָּע רוֹחֵף וְכוֹאֵב, / כְּאוֹרְפֵאוּס עַל מֵיתָרַי פּוֹרֵט / וְאוֹרִידִיקָה  עוֹנָה / בְּהֵד, / בְּגַן סְתָרִים / פּוֹסְעִים אָנוּ לְאַט, / עַד סְעָרָה תִּפְקֹד הַגַּן / וְכָּל הַשֵּׁדִים וְהָרוּחוֹת / יוֹצְאִים בְּמָחוֹל מְטֹרָף / וְנַהֲמוֹת בְּרָקִים בָּרֶקַע / עַד שֶׁהַכֹּל נָדַם.."]  ('בגן סתרים' עמ' 9).

​

האהבה היא חלק משמעותי בחייה, וזה ניכר בנימת הדברים הבאים לידי ביטוי בשירים, ולא אחת היא בוחרת להציב את הגבולות לעצמה, וקובעת עובדות. ["שַׁחְרֵר אוֹתִי / תֵּן לִי חֹפֶשׁ / לָבוֹא בְּעַצְמִי / מִתּוֹכִי / אֵלֶיךָ".] ('שחרר' עמ' 12). ולפני השקט הגדול מתחולל סערה. ["אֵין יָרֹק בְּלִי אַהֲבָה,  / אִם אֵין לִטּוּף, / גַּם מִלָּה טוֹבָה / סוֹפָהּ הוּא / מָוֶת וּקְמִילָה".] וכמו מסכמת את הווייתה של משמעות האהבה היא כותבת: ["הַחַיִּים הֵם אַהֲבָה / וְאַהֲבָה – חַיִּים"] ('אוסי' עמ' 16).

​

האהבה בחייה של שוש היא האוויר והנשימה, האור והחושך וכל מה שבניהם, ויותר מכל זאת האהבה לאהובה יאנק שדרכיהם נפרדו עם עלייתם לארץ ישראל ולאחר שנים בערוב ימיהם מימשו את אהבתם. בריאיון עם ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו 3FM. אמרה: "הכרתי אותו כשהייתי בת 16, והוא בן 17 בפולין. עלינו יחד במקרה באותה אוניה לארץ. דרכנו נפרדו בעל כורחנו כשהגענו לחיפה", לפני 8-9 שנים נפגשנו לגמרי במקרה בתיאטרון גבעתיים. הייתה הצגה שהגיעה מפולין. עמדתי עם חברים והוא הגיע ורץ אלי בחיבוק גדול". מאז לא נפרדו. [הַחַיִּים אִבְּדוּ צֶבַע / מֵעָלֶה עַל עֵץ / עַד פִּסְגוֹת הֶהָרִים".] ('יאנק' עמ' 22).

בשער השני של הספר 'מול בד לבן' שלושה שירים בלבד, המבטאים את הכמיהה של שוש ליצור עולם משלה בו היא דוהה וחולמת חיה ונושמת כל רגע ורגע בשלל צבעי הקשת. ["אֲנִי רוֹקֶדֶת עִם הַפַּחַד / מוּל בַּד לָבָן. / לֹא נִכְנַעַת לַכִּעוּר / לֹא נִשְׁבֵּית בַּיֹּפִי.  / מַכָּה בַּבַּד הַשּׁוֹתֵק, / מְשִׁיכוֹת מִכְחוֹל בּוֹטוֹת, / מַעֲלָה מֵעֹמֶק אָפֵל / כְּאֵב עֲסִיסִי, נוֹטֵף".]... ('מול בד לבן' עמ' 27).

השער השלישי  בספר 'מי למוות מי לחיים' מתעד את הכאב המלווה בחייה, זיכרון ימי השואה, המלווה אותה בכל יום בחייה, יחד עם זאת היא בחרה  להרים את ראשה ולהנות מהחיים.

​