חדש על המדף
לפרוק את כל מה שְׁעֻבַּד בתוך החושך
מאת: דֶלִיס
על הספר 'מכרות הפחם' של המשורר יאיר בן־חיים
יאיר בן-חיים מגיש היצג - אקספוזיציה כבר בפתיחה, כרקע, לתכנים שמועלים בהמשך. האקספוזיציה הזו, הדף השחור עם הכיתוב בלבן נראה כמו תשליל במונחי הצילום. המקומות הכהים, הצבעים הכהים והבהירים שמנוגדים למקור, הנגטיב והפוזטיב.
ישנו הצבע השחור שהוא מסווה חיצוני, קשה, קודר, ודווקא מתחת המעטה הקשה יש איפוק, ונראה זאת בתכנים, האיפוק יתרחש על ידי סטייה אל הטבע החיצוני מתמונות שהן באתר תת קרקעי, אותו הוא בחר כמוטיב חוזר שיוצר את המשמעות, הסיפור, החוויה, הרגש. אווירת המכרה יוצרת אנלוגיה בין תחושת המשורר והמקום.
להיכנס למכרות פחם כדי להוציא משם חומר מועיל, מחצב, אנרגיה, להיכנס למקום חשוך ולעיתים מסוכן זה להיכנס לתוך המקומות האפלים של עצמך, לחפור שם, לנבור שם, ל"גרד", לעבוד קשה, לעבד, לאבד משהו מעצמך, להיכנס למכרות פחם זה לצאת למסע אל עולם מתחת לפני השטח, הגלוי, החשוף, להוציא משם תוצר פואטי זה לפרוק את כל מה שעובד בתוך החושך, בתוך האין-אור, בתוך האין-אוויר, בתוך אתר שנלחמים בו על כל נשימה. דימוי המכרה, כמו משל המערה של אפלטון, המערה, זה לראות רק מה שנוצר בתוכו ואחר כך להתפקח מן השפע בחוץ. מכרה הפחם כאתר דרמטי-מוקצן הוא נקודת מוצא, ממנה מוציאים תועלת, בערה, חומר מחייה, חומר מפעיל, התחדשות, וממנה יוצאים עם תובנות, כי הפועל לכרות הוא גם פועל במובן של לכרות ברית, להסכים, עם עצמך, עם הסטטוס שלך. כרייה היא מן האדמה, והאדם שווה לאדמה.
יאיר בן־חיים הלחין את השיר 'מכרות הפחם' ומבצע אותו באירוע השקת הספר
השיר הפותח: "מכרות הפחם"- ["בְּכָל בֹּקֶר / יוֹצֵא / אֶל מִכְרוֹת הַפֶּחָם / לִמְצֹא לִי אֶת הַשֶּׁקֶט הַיַּחֲסִי / הַמָּצוּי בְּדָפְנוֹת הַקֹּשִׁי:]... הבית הראשון מרמז על עבודה קבועה, סיזיפית, במציאות של קושי, ודווקא שם הוא מחפש שקט, ברעש המתכתי שיש במקום, בחום, בלהט של מעלות חום גבוהות, השקט שמתואר בבית הראשון הוא 'שקט יחסי', ביטוי שחוזר בשירה בספר, ביטוי שמנמיך את הציפייה, מצביע על ארעיות, עניין זמני והוא מוטבע בדפנות הקושי, באזור שאמור לרפד, לתמוך, להגן. הַדְּפָנוֹת מספקים הגנה ויש בהם רבדים רב שכבתיים ודווקא הם מתוארים כספק.
ובבית השני יש פתאום שקט, נחמה, פיוס: ["בְּכָל יֹקֶר / מוֹצֵא /אֶת פִּנַּת הַנֹּחַם / כּוֹרֶה פֶּחָם חֲלוֹמִי / מְעַצֵּב לִי נְשָׁמָה חֲדָשָׁה / וּמִתְנַחֵם / כָּל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ"].
יש איזו סימטריה בצליל המילים בין הבית הראשון לשני, 'בכל בוקר' מול- 'בכל יוקר', 'יוצא' מול- 'מוצא'.
דן כנר קורא את השיר 'מאושר בחלקי' מתוך אירוע השקת הספר.
השיר בעמ' 16 – "מאושר בחלקי"- המשורר נמצא בעמדת הניגודים, עמדת הטרוניה על הקושי ועמדת הנחמה, והוא זקוק לניגודיות כדי להתאזן, כדי להיות, להתקיים. עמדת עגלת הפחם מנוגדת לעמדת השדה המוזהב. השדה המוזהב הוא, כפי שנאמר בתחילת רשימה זו, הוא היציאה אל הטבע החיצוני כדי להתאזן.
עמ' 21: "אם יגידו" : הניגודיות בין סגור ופתוח, גלוי וסמוי, כאן ושם, שחור ולבן, אור וחושך, קשה ומפויס. הם מסימני תכני הספר.
עמ' 24: השיר 'בזקיפות' להיספג- זו מילה שמתקבלת מבחינתי כתובנה לגבי הדובר- המשורר, מופיע לעיתים כדמות גיבור ולעיתים כדמות אנטיגיבור.