כרגיל בסיפוריו של אמנון, שיחת הקיבוץ היא מעין "גיבורה בפני עצמה" ודנה בכל בעיה בכובד ראש כשהמספר מחייך ברקע לנוכח המצב  של היו זמנים, וכיום הפכו במידת מה לפתטיים .

אמנון הוא מספר סיפורים. הוא אוהב לספר. זה בדמו. הוא שואל מהמציאות הקיבוצית את גיבוריו ושותל אותם כיד דמיונו הטובה במציאות קשה ולא מפרגנת ועם זאת הוא תמיד אמפטי ורחום.

הוא אוהב כל גיבור וגיבור וביקורתי וקשה לגבי הנוף האנושי שסביבו, עם זאת,  מרגיש בו כמו בבית. הוא נטוע עמוק באדמה, שורשיו הם שורשי חלוץ בהווה כבעבר.

הוא מספר רגיש. הוא מרגיש את גיבוריו. זאת גם כאשר הוא נועץ בהם או יותר נכון בחברה בה הוא חי, ציפורניים חדות.  כמו בסיפור הפותח את ספר בשם ארבעים וחמישה מ"ר על פרויקה. סיפור שהוא טרגדיה אנושית בתוך סיפור קצרצר ועצוב. סיפור צ'כובי של חמלה והתרפקות מלטפת לאדם הפשוט החי בתוך חברה פנאטית ונוקשה.

סיפור אחר על גיבנת של חבר, הוא סיפור על חולשה שהופכת לכוח. והסיפור על מיקה הקוראת בקפה, סיפור שסופו כה מפתיע עד שהקורא נשאר פעור פה.

כאן אני רוצה לציין שברוב סיפוריו של אמנון ורנר יש איזשהו פאנץ', מין מכה בבטן בלתי צפויה, שלא ניתן לשער אותה קודם לכן. הדבר מעלה תמיד  או חיוך על השפתיים, או דמעות בקצה העין.

סיפור אחד הוא לזכרה של תרצה ספיר רעייתו. מסופר בו כיצד בת קיבוץ, בקיבוץ של פעם, באה עם רעיון שמפתיע את כל חברי הקיבוץ. נערה שזה עתה סיימה את הצבא, והיא יוזמת מופע בו משתתף כל הקיבוץ, מבוגרים וילדים בריקוד ושיר. אחרי התנגדות צפוייה, כל הקיבוץ נרתם למבצע ומשקיע בו ימים כלילות, חודשים רבים של ימי עבודה ושעות הפנאי, ולבסוף נוחל הצלחה אדירה. אבל בתוך סיפור זה שזור סוד שלא אגלה אותו בזה, אני ממליצה לכם לרוץ ולקרוא בו. הוא מפתיע, סרקסטי, כמעט גדול מהחיים בדמיונו הפרוע.

אמנון בקיא בחיי הקיבוץ ומכיר היטב את אנשיו. עם זאת הוא כאילו מסתכל בהם מבחוץ, בריחוק של מספר הרואה את הדברים גם מבפנים אבל גם מבחוץ. בניתוק שאינו מערב רגשות ואינו בא לשפוט. הוא אומר לקורא: אילו הם פני הדברים. תחליט אתה מה אתה מרגיש ומה אתה רואה. הוא לא עושה את החיים קלים לקיבוץ ולגיבור אותם הוא מתאר. הדברים נמסרים כהווייתם. הוא מציץ מעבר לווילון ומגלה יותר מטפח או שניים את הדמויות העירומות של החברה כקולקטיב והפרט כאינדבידואל - שחיים תחת קורת גג אחת שהיא הקיבוץ של פעם וגם הקיבוץ של  עכשיו.

סיפורי "קיבוץ בשלכת" הם עירוב של סך כל הרגשות של האנשים החיים ונושמים קיבוץ בכל רמ"ח אבריהם. הספר אינו יומרני. אמנון הוא מספר צנוע, אבל זה לא מפחית מערכו אלא להיפך. ספר מעולה שסוחף את הקורא מסיפור לסיפור עד סופו.