'אני והשמים' זה שם השער הפותח את הספר, זאת כותרת שבאה לציין את החיבור אל השם, השם שברבים הוא גם השמיים.

'אני והשמים' זה שם השער הפותח את הספר, זאת כותרת שבאה לציין את החיבור אל השם, השם שברבים הוא גם השמיים. השמיים בעבור רות וולף מסמלים את החופש והיכולת לרחף, לקלף ולגלות את אוצרות החיים. שירתה של רות וולף אינה מתייפייפת היא נאמרת בישירות ובשפה רהוטה שיש עימה תיעודי חוויות ורגשות.

הספר רִקְמָה של רות וולף פותח בפנינו דלתות אל  העולם הפנימי האישי, הראייה  הכוללת של שלל הדברים שהחיים מזמנים לנו. הבחירה בשם הספר 'רִקְמָה' היא לא מקרית, מבחינתה של רות, החיים של כל אחד ואחת עלי אדמות הם רקמה אנושית שאלוהים רקם עבור כל בני האנוש. וכל אחד וחליפת חייו.

ואני אקרא שני בתים מתוך השיר 'רִקְמָה '

בשער השני בספר 'אני והאדמה'  היא מוצאת את הריקוד המשתוקק  לצאת מתוכה, היא מבקשת לשחרר כל רחש פראי ושוצף ומייחלת להצטרף לריקוד שיפרוק מעליה את עול הזמנים שחלפו ומנגד  הגעגועים והיראה מול ארון הקודש והשקיקה לחסות  תחת כף ידו של האחד והיחיד שיעניק לה את הברכה.

האמונה היא הזהב בחייה והיא צורפת אותו בכל יום לתוך רגשותיה. באמצעות האמונה  היא בוחרת לעטר  את הפחדים, האכזבות והמועקות ולהרוות את צימאונה.

 צוּף הָעוֹלָם

​

לִקַּטְתִּי לִי צוּף מֵאֶרֶס הַנָּחָשׁ

לִקַּטְתִּי חֲבֵרִים מִבִּרְכַּת שָׁלוֹם כְּבוּיָה.

לִקַּטְתִּי פְּחָדִים מֵעֵינַיִם אֲטוּמוֹת שֶׁחִיְּכוּ.

לִקַּטְתִּי מֵעֵץ עוֹמֵד לְבַד בַּשָּׂדֶה.

לִקַּטְתִּי מִפְּקַעַת רַקֶּפֶת חֲבוּיָה.

לִקַּטְתִּי גַּם מִסַּכִּין נְעוּצָה בַּגַּב.

לִקַּטְתִּי אֶת צוּף עוֹלָם                    

וְהָפַכְתִּי הַצּוּף לִדְבַשׁ

זֶהוּ דְּבַשׁ מִצּוּף הָעוֹלָם.

כשכותבים שירה היא לא נכתבת מאונס. היא נוצרת ומתהווה כתהליך הבא לתקן, ולשפר מצבים אליהם החיים מנתבים אותנו מבלי שהתכוננו לכך. לפעמים אנחנו מרגישם בצורך להיות  מישהו או משהו אחר. 

​

כְּמוֹ הַיָּם 

אֲנִי כְּמוֹ הַיָּם.

בַּלַּיְלָה כְּשֶׁמִּשְׂתָּרֶרֶת הָאֲפֵלָה

- צִבְעִי שָׁחֹר.

בַּיּוֹם עִם תְּכֵלֶת הָרָקִיעַ

- צִבְעִי תָּכֹל.

וּכְשֶׁהַשָּׁמַיִם נִצְבָּעִים בְּצִבְעֵי דָּם

- הֵם מַשְׁלִיכִים עָלַי גְּוָנִים אֲדֻמִּים.

גַּם הַיָּרֵחַ הַכָּסוּף

צוֹבֵעַ וּמַבְהִיק אֶת גַּלַּי

אֲנִי כְּמוֹ הַיָּם!

שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים "לַיָּם אֵין צֶבַע"     

                  -אֲנִי כְּמוֹ הַיָּם.

כשהיא אומרת  שלים אין צבע היא מתכוונת שהיא שקופה חלקה ונקייה מכל רבב. ומה הפלא שהיא מרגישה בצורך להיות בעננים, להיות מעל, נקייה ולפעמים בלתי ניתנת להשגה מאחר והיא רוצה להתענג ולמצות  את ההנאה.

בשני השערים האחרונים של הספר 'רקמה' 'אני והאש' ו-'יער'  מצויה ההתבוננות אל הטבע  ואוצרותיו והברכה על הארץ המאפשרת לקורא  להמריא למחוזות הטבע ויציריו ולא אחת אחת גם על טבע האדם, כל אחד ותחושותיו, הרי ידוע שכל קורא חווה את השיר אחרת.

לסיום אומר שהספר רקמה רוקם לקורא חוויה נפלאה ומובטחת לכם קריאה מהנה שתעניק לכם תובנות חדשות על החיים.